מרימסקי, סרטן, אונקולוג, סרקומה, פרופסור

פרופ' מרימסקי בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית  בהדסה, ירושלים, בשנת 1983. שרות צבאי בין השנים 1984-1989 כרופא גדודי וכרופא חטיבתי בחיל השריון, ולאחר מכן יו"ר ועדה רפואית בפיקוד צפון. סיים התמחות מלאה באונקולוגיה וברדיותרפיה בשנת 1995. עבר השתלמות בארה"ב במרכז הרפואי NYH בניו-יורק בתחום קרינה וברכיתרפיה. לאחר מכן עבר השתלמות במרכז הרפואי IGR בפריס בתחום הטיפול האונקולוגי המשולב בסרקומה של השלד והרקמות הרכות.

בשנת 1995 קיבל תואר בוגר (B.Oncol ) באונקולוגיה ולאחר מכן מוסמך באונקולוגיה (M.Oncol ) מטעם ביה"ס ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל-אביב. קבל בשנת 2002 את ניהול היחידה לאונקולוגיה של שלד ורקמה רכה במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב), ובשנת 2004 תואר פרופסור-חבר באונקולוגיה מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

פרופ' מרימסקי חבר באיגודים אונקולוגיים מיקצועיים ישראליים ובינלאומיים חשובים:

האיגוד הישראלי לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה ISCORT, בו כיהן כמזכיר מזה 2 קדנציות ברציפות ולאחר מכן כיושב ראש האיגוד במשך 4 שנים רצופות.

החברה  האמריקאית לאונקולוגיה קלינית  ASCO.  

בחברה האירופאית לאונקולוגיה קלינית ESMO , בה משמש כחבר בצוות ההיגוי של תחום סרקומה של שלד, רקמה רכה, GIST.

פעילותו הציבורית של פרופ' מרימסקי כוללת חברות במסגרת ועדת הלסינקי במרכז הרפואי תל-אביב, לרבות תפקיד של סגן יושב ראש הוועדה.

פרופ' מרימסקי מרבה לעסוק במחקר קליני ובסיסי תוך שיתוף פעולה הדוק עם קלינאים ומדענים מובילים. רשימת הפרסומים המדעיים בעיתונות המובילה באונקולוגיה מעידה על פעילותו המחקרית.

 

פרופ' עופר מרימסקי עומד בראש היחידה לאונקולוגיה של שלד ורקמה רכה במרכז הרפואי תל-אביב, העוסקת העוסק בטיפול בחולים עם מחלת הסרקומה (אוסטיאוסרקומה, ליפוסרקומה, ליומיוסרקומה, אנגיוסרקומה, פיברוסרקומה, פיברוסרקומה, היסטיוציטומה, רבדומיוסרקומה), שמקורה במערכת השלד (עצם, שריר, שומן, כלי דם, רקמת חיבור, סחוס) או באיברי הגוף השונים ( כמו קיבה, רחם, מעי, כלי דם, לב, ריאות) ובנוסף  GIST ,סטרומל טומור, ומזותליומה.

 

התחום הנוסף בו עוסק פרופ' מרימסקי הוא סרטן הריאות ואיברי בית החזה. על עבודות המחקר בתחום הסרקומה וסרטן הריאות קיבל פרופ' מרימסקי את תואר הפרופסורה בשנת 2003. 

 

הגישה הטיפולית שאומצה על ידי פרופ' מרימסקי מבוססת על גישה רב-תחומית.  גישה רב-תחומית (מולטי-דיסציפלינרית) מאופיינת על ידי צוות רופאים ממקצועות שונים המורכב כדי לטפל באופן אישי בבעיותיו של חולה אחד ולתפור עבורו את הטיפול המתאים לו. הגישה מיושמת הלכה למעשה במערך האונקולוגי במרכז הרפואי.

נציג למשל חולה עם גוש רקמה רכה בירך. האבחנה הסבירה הינה סרקומה. לאחר פתיחת תיק ולקיחת אנמנזה מפורטת על ידי האורטופד, החולה מוצג בישיבת צוות רב-תחומי הכולל אורטופד מומחה באורטופדיה אונקולוגית, פתולוג מומחה בגידולי הרקמה הרכה, רדיולוג מומחה במערכת השלד, אונקולוג מומחה בגידולי השלד והרקמות הרכות, צוות סיעודי, אחות מתאמת המלווה את החולה באופן אישי במסלול האבחון, הטיפול, השיקום והמעקב, צוות שיקומי הכולל פיזיותרפיסטית ועובדת סוציאלית, ולעיתים אף רופא מרדים וכירורג כללי. הצוות מגבש אסטרטגיה טיפולית כבר בשלב האבחנה הראשוני. החולה מופנה לבדיקות מערכתיות לקביעת שלב המחלה, ולביצוע ביופסיה. לאחר קבלת תשובות הביופסיה מתכנס שוב צוות רב תחומי הכולל פתולוגים, רדיולוג, מנתחים אורטופדים-אונקולוגים, אונקולוג מומחה בכימותרפיה  וברדיותרפיה העוסק בגידולים של השלד והרקמה הרכה, דן בממצאי הביופסיה ומעדכן את האסטרטגיה הטיפולית. נניח שהחולה אמור לקבל טיפול כימי טרום ניתוחי. החולה מופנה אל היחידה לאונקולוגיה של שלד ורקמה רכה במערך האונקולוגי. שם פוגש צוות רב תחומי נוסף הכולל אונקולוג, אורטופד-אונקולוג ואחות מתאמת. החולה ניבדק ומופנה למחלקת האשפוז. כל אותה עת שומרת עמו האחות המתאמת על קשר רציף לסיוע בכל בעיה אפשרית. לאחר סיום סדרת טיפולים חוזר החולה למרפאה לפגישה עם צוות רב תחומי לדיון בתוצאות הטיפול ולקביעת סוג הניתוח. בתום הניתוח מופנה שוב למרפאה הרב-תחומית האונקולוגית לקביעת הטיפול המונע: כימותרפיה וקרינה, ולאחר תום כל הטיפולים מופנה למרפאת המעקב הרב-תחומית, הכוללת אונקולוג, אורטופד ואחות מתאמת. בטיפול השיקומי נוטלים חלק אורטופד, פיזיותרפיסט, מומחה לשיקום ומומחים לרפואה משלימה בתחומים שונים. אנשי צוות נוספים הפועלים בשלבים שונים של הריפוי הם רופא שיניים האחראי על הכנת המטופל לכימותרפיה ועל שיקום הנזקים לשיניים, ומרדים מומחה לאיזון כאבים. 

יתרונות הגישה רבים וכוללים "תפירה" של הטיפול לפי נתוני החולה ומחלתו (TAILORING ) , מעקב כפול אונקולוגי וגם אורטופדי בו זמני המאפשר פתרון בעיות הקשורות בסרטן, בניתוח ובשיקום החולה. מתן שירות טוב יותר לחולה, והקטנת הסיכון לטעות בגישה הטיפולית.